מה כבר אפשר לעשות עם תינוק שנולד בעל מום? בהתחלה הם החזיקו אותו מתחת לכיור, אבל אז הוא גדל, ויום אחד הוא הפך את הפח עם הראש וכל הזבל נשפך החוצה. הם כעסו עליו. אוהו, איך שהם כעסו עליו. אבל אז כבר היה מאוחר.

אז הם הוציאו אותו, והניחו אותו בפינה בסלון. אבל גם זה לא היה טוב. בכלל לא. קודם כל, הוא לא התאים לריהוט. והוא גרם לאורחים להרגיש לא נוח. מדי פעם אפילו מישהו היה מועד עליו ונופל. והוא גם מסתכל כל הזמן. על מה הוא מסתכל כל הזמן? הם התחילו לפתח כלפיו טינה. זה טבעי. הרי בלעדיו הם היו יכולים להיות משפחה לדוגמה. מצליחנים. כולם היו מקנאים בהם, ופתאום הוא בא ודפק להם את החיים.

הוא הבין הכל כשהיה מסתכל בהם, ולא יכל לשנות שום דבר: המרירות הזאת, המריבות, כל הדברים שלא נאמרו בסלון כשהם ישבו לראות טלוויזיה. החיים שנקטעו. יום אחד, הוא קיווה, אם הוא יהיה טוב, הם יחזירו אותו אל מתחת לכיור. שם בעצם הוא הפריע הכי פחות. והאמת היא שגם הוא היה יחסית מאושר שם, בין הפנטסטיק לקלו-נקי. הוא לא היה צריך להפוך את הפח. תמיד הוא מקלקל הכל. לפעמים הוא הרגיש שהוא כמעט יכול לדבר, או לקום וללכת בחזרה לכיור, או לכל מקום אחר. אבל הוא פחד לנסות.

ופעם אחת, כשהנכה קטוע הראש והרגל בטלוויזיה חצה ראשון את קו הגמר במאה מטר מכשולים, הוא ראה את אמו מושכת באף ומנגבת דמעה, והלב שלו נצבט.